להסכים לטעות

הפחד לטעות הוא אחד הפחדים שיכולים להשאיר אותנו במקום.

אנחנו חוששות להיכשל, להתאכזב, להיראות לא מספיק טובות — ולכן לפעמים אנחנו מעדיפות לא לנסות בכלל.

אבל טעות אינה הופכת אותי לכישלון.

טעיתי במשהו. אני לא טעות.

כשהיינו ילדות למדנו כמעט הכול דרך ניסוי וטעייה.

כשלמדנו ללכת — נפלנו וקמנו.
כשלמדנו לרכוב על אופניים — איבדנו שיווי משקל וניסינו שוב.

לא חשבנו: "נכשלתי בהליכה". פשוט המשכנו ללמוד.

איפשהו בדרך התחלנו לפחד יותר מטעויות. למדנו לחפש את הסימון האדום, את מה שלא עשינו נכון, ולפעמים שכחנו שטעות היא חלק טבעי מכל תהליך של למידה, שינוי וצמיחה.

ומה אם הטעות היא חלק מהדרך?

לא כל החלטה שנקבל תהיה נכונה.
לא כל ניסיון יצליח.
לא כל דרך שבחרנו תוביל למקום שחשבנו.

אבל גם דרך שלא הצליחה יכולה ללמד אותנו משהו חשוב:

• מה מתאים לי ומה לא.
• מה אני רוצה.
• מה אני צריכה לשנות.
• מה למדתי על עצמי.
• ולאן אני רוצה לנוע מכאן.

לפעמים רק בדיעבד אנחנו מבינות שטעות, כישלון או דלת שנסגרה הפכו לנקודת מפנה משמעותית בחיינו.

לא מפני שהיינו חייבות לעבור אותם — אלא מפני שבחרנו ללמוד מהם ולהמשיך לנוע.

איך אני מדברת אל עצמי כשאני טועה?

אולי זה אחד המקומות שבהם אנחנו זקוקות יותר מכל לאותה שפה אוהבת וחומלת שפגשנו במפתח 10.

במקום:

"איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?"

אפשר לומר:

"קיבלתי אז החלטה מתוך מה שידעתי באותו רגע."

במקום:

"נכשלתי."

אפשר לומר:

"זה לא הצליח כפי שקיוויתי. מה אני יכולה ללמוד מזה?"

ובמקום להעניש את עצמי שוב ושוב על העבר:

"היום אני יודעת יותר. עכשיו אני יכולה לבחור אחרת."

זו אינה דרך להתחמק מאחריות.

אפשר לקחת אחריות על טעות, לתקן כשאפשר, לבקש סליחה כשצריך — מבלי להפוך את הטעות לזהות שלי.

להסכים לא להיות מושלמת

שינוי דורש מאיתנו להיכנס לפעמים למקומות שבהם אנחנו עדיין לא יודעות.

• לנסות.
• לגלות.
• לשנות כיוון.
• ולהסכים להיות בתהליך.

אומץ אינו הידיעה שלא אטעה.

אומץ הוא הידיעה שגם אם אטעה — אוכל לפגוש את עצמי בחמלה, ללמוד ולהמשיך.